ימים חולפים, והמנגינה לעולם נשארת. גופים נולדים ונגוזים, משתנים, מתפוררים, חומקים, והנשמה לעולם עוברת. לפעמים פרחים מאירים בצדדים, לעתים קוצים משולי השביל דוקרים, אך השיירה לעולם צועדת.
אינסוף כמו נסתר של זמן ומקום ואלוהים, פורט בנבל צלילים נפלאים. מיתרים משם למעלה ומשם לפני ואחרי, נמתחים ובוקעים עד אל כאן מתוך ליבנו האדום והעמל. הנצח והאור של אצבעות היקום, מתנגנים בתוכנו, על היות נפשנו שלוחה של הקיום.
כל אינסוף המרחב שפרוש אי שם, בשחקים, בין כוכבים, או בין אטומים, או תאים, או מלאכים, נפרש אם נביט או נרצה גם בנו, והלאה, כי גם האדם, בבסיסו, הוא דבר רם, ויש גם בו מזו הרוח הגבוהה, ושקטה, מלאה.
כל דבר חולף, קמל, ומת, למעט, היקום, והאור, ומנגינת האור שבלב, נטולת העת.